עוּד

העוּד הוא אחד מכלי הנגינה האהובים עליי ביותר במוזיקה הערבית. מעבר לזה שהוא כלי נגינה מעוטר ויפה, הצליל שלו הוא חמים, רך ונעים לאוזן. אחד ההיבטים הקסומים ביותר של העוד הוא היכולת שלו לעורר תגובה רגשית עמוקה הן מצד הנגנים והן מהמאזינים. בין אם הוא מבטא שמחה, צער, געגוע או אהבה, העוד מאפשר לבטא את כל אלה יחדיו ולדבר ישירות אל הלב של המאזין.

העוד מתאים למנעד הקולי לכן מועדף על ידי זמרים המנגנים ושרים וכך גם עליי. בידיו של מוזיקאי טוב הופך העוד לספר סיפור, כלי שדרכו מועברים רגשות ומשמר זיכרונות. זוהי כוחה המתמשך של המוזיקה לחבר אותנו על פני זמן ומרחב, לחרוג מגבולות ולאחד אותנו בחוויה אנושית משותפת.

על פי המקורות, מקורו של העוד מתחיל בפרס לפני כ-3,500 שנה בכלי נגינה שנקרא ברבאת שהוא הכלי העתיק הדומה ביותר לעוד שאנו מכירים היום. בתקופת תור הזהב האסלאמי, שהתפרש בין המאה ה-8 עד המאה ה-14, העוד שגשג כסמל לתחכום ולעידון תרבותי. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחיי החצר, ליווה דקלומי שירה, מופעי מחול והתכנסויות בבתי מלוכה ואמנות.

עם הזמן, העוד עבר שינויים, תוך התאמה לטעמים ותרבויות שונות. ממנו התפתחו כלי נגינה כמו הלאוטה באירופה של ימי הביניים ומשם התפתחה במשך השנים, במיוחד בתקופת האימפריה העות'מאנית. אז ישנו עוד מצרי, עוד סורי, עוד טורקי, עוד מרוקאי, עוד פרסי שכל אחד מהם נבדל בצורה וצליל שונים ולפעמים גם כיוון מיתרים שונה. אני התחלתי עם עוד מצרי, אחר כך עברתי לסורי ויצא לי לנגן גם על עוד טורקי באיסטנבול ויוון.

אגב, אם הזכרנו עוד ביוון, שאלו אותי מספר אנשים אם יש עוד יווני. זו באמת שאלה טובה כי התשובה תלויה את מי אתם שואלים. ביוון נעשה שימוש בעוד במוזיקה המסורתית של האיים. העוד היווני הוא אותו העוד בדיוק כמו העוד הטורקי וגם מכוון כמוהו אבל מכיוון שישנם בוני עודים ביוון אז יש יוונים שמתייחסים אליו כאל עוד יווני, במיוחד כאשר יש מתיחות בין הטורקים והיוונים מאז חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה.

העוד הראשון שלי היה של אמין חדאד מחיפה, שהיה נחשב לאחד מבוני העודים הטובים ביותר במזרח התיכון ובונה הקאנון היחיד בישראל בזמנו, הוא נפטר בשנת 2004. יש לא לבלבל עם הבונים סולימאן דאוד חדאד מבגדאד בעיראק ו-מחמוד חדאד מדמשק בסוריה, שאמנם הם חולקים שמות משפחה זהים אך אין להם אין קשר לחדאד.

יצא לי לנגן גם על עודים נוספים של בונים מקומיים ביניהם כמיל מוויס מנצרת ו-איברהים אבו רומנה מיפו, שאביו סמיר גם היה בונה עודים. גם עזרא אהרון שהיה נגן עוד ואחד מהמוזיקאים הגדולים במזרח התיכון עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל, בנה את העוד שלו בעצמו.

משפחת נחת מסוריה נחשבו לבוני העודי הטובים ביותר בעולם ותמיד חלמתי להשיג עוד כזה. העודים שלהם נמכרים עד היום כפריטי אספנות ומחירם יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים. העוד הסורי הוא קטן יותר מהעוד המצרי והצליל שלו גם שונה ויותר "יבש". אפשר לומר שהעוד הסורי הוא שילוב של עוד מצרי ועוד טורקי וזה בדיוק מה שחיפשתי. עברתי לעוד מקצועי של המהנדס איברהים סוכר מסוריה אותו קניתי מערבי בישראל שייבא אותו עבורי דרך טורקיה. לעוד היה סאונד חמים ונפלא.

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה איברהים סוכר הפסיק לייצר עודים ואיבד מההצלחה הגדולה שהייתה לו כבונה עודים. בן דודו המשיך את המלאכה אך לא זכה לאותה הכרה כמו של איברהים. מי שזכו להכרה והצלחה במקומם זה בני משפחת עלי חליפה מסוריה שבית המלאכה שלהם מייצר עודים תחת המותג זריאב.

כיוון העוד

מכיוון שיש וריאציות שונות לעוד בכל אזור גיאוגרפי ובכל תרבות אז כך גם הכיוון משתנה.

אני מכוון את העוד שלי בכיוון ערבי אך גם כאן ישנם מספר כיווני עוד ערבים וזה משתנה בהתאם לסגנון הנגינה ולמקאמים בהם נעשה שימוש. אני נוהג לכוון את העוד שלי כדו – דו (דו-סול-רה-לה-פה-דו).